אני כבר מחושלת, ומה איתכם?

אוי כמה שסבלתי כשהייתי ילדה, מרעשי רקע מונוטוניים כמו: טפטוף של ברז או מחוגי שעון אנלוגי (כן, היו פעם כאלה) וממי שאכל לידי והשמיע קולות, או צקצק בשיניים – הבנתם כבר את העניין, אני חושבת.

והערתי לאנשים, ושנאתי אותם על מה שהם "עושים לי", ואיך הם לא מבינים שזה מציק. ובעיקר רבתי בבית עם ההורים (זוכרים את השעון?) – לא הבנתי איך הם לא מבינים שהרעש הזה חודר כל כך עמוק עד שזה מכאיב.

הם רק צחקו מה "שיגעונות" שלי .

כך אני מתבגרת עם פחד שמישהו ישחק עם העט שלו במבחנים באוניברסיטה, ואני מחפשת עבודה במקום בו יהיה לי חדר משלי.

"הפרעת הקשב" שלי מעצבת את חיי ומנהלת אותם – לעיתים בשוליים ולעיתים כגורם מרכזי.

עד שהכרתי את אדוה גולני עובד, שטיפלה בי בשיטת גרינברג ושחררה אותי מהשק הכבד הזה.

היום אני שומעת את הרעש, אבל הוא לא מכאיב לי.

מאז, אני מודעת ורגישה לאנשים רגישים סביבי.

בעיקר, מסבה את תשומת ליבם של הורים, לרגישות של ילד שלהם, ומסנגרת עליו בפניהם.

מסבירה שפתקים של בגדים, שמעצבנים, זה לא בגלל שהילד מפונק אלא קושי אמיתי. ילד שנמנע ממגע פיזי – יש לו סיבה, שלא תלוייה בו ולא בשליטתו, והוא לא ילד בעייתי.

כל הדוגמאות האלו הן בתחום שנקרא "ויסות חושי", וזהו רק אחד הקשיים בסקאלה של קשיי קשב וריכוז – כי הם מוציאים את הבנאדם מריכוז. הוא עסוק רק במה שמציק לו. ואם הורים שאני מסבירה להם, מתקשים להאמין, אני מדובבת אותם ומחפשת אצל מי מהם יש קושי דומה (אולי במישור אחר) ומשקפת להם שכן, הם כן מכירים את זה באופן אישי, אולי קצת אחרת.

בעצם, כל מי שחווה הפרעה כזו, מתמודד פסיכולוגית עם עצמו ועם הסביבה באופן שאו שמחשל אותו או שמחסל אותו ומכלה את כוחותיו.

מכמיר הלב כשמגלים ומזהים מאוחר מידי את הבעיה וסובלים ממנה (מעשית וחברתית), כי לא מכירים ולא מדברים על זה.

ולמה התפרצה אצלי הנוסטלגיה בנושא?

כי רעות ברקו ניניו סיפרה לי בהתרגשות (שהדביקה גם אותי), שהיא כתבה ומפיקה ספר ילדים בנושא. הדפסת הספר תמומן בעזרת ההמונים – כלומר עזרתכם- פרטי הפרוייקט כאן בהמשך הפוסט.

ספר על ילדה שמצאה בעזרת ידיד טוב (ידידו הטוב של האדם), את היכולת להתרכז ולהשיב לעצמה את השליטה על סדר היום שלה.

הספר מתמקד באחד מתרגילי המח החשובים ביותר, כאשר באים לסייע לאדם "מפוזר" להתרכז – השמיניות. במקרה של גאיה, גיבורת הספר – שמיניות במרחב, כלומר פעילות עם כל הגוף, שמשפיעה על המח. (אני עד היום משרבטת שמיניות, בשתי הידיים, כפי שהציעה לי רעות – כדי לשמר את הזיכרון והריכוז אצלי).

קראתי את הספר : "איפה קשב" (כן, זכיתי לקרוא את כתב היד) ונסחפתי להכיר ילדה נבונה, שלא הסתדרה עם הנוקשות של הדרישות ממנה, ולא ידעה איזו עזרה לבקש מההורים. יותר מכך – היא לא ידעה שעליה לבקש עזרה.

כמובן שזהו ספר לילדים אבל יש בו קריצה להורים – שימו לב לרגישויות של ילדכם, תהיו ערניים ופנו לבקש עזרה – הילד שלכם יודה לכם על כך לנצח.

את פרוייקט מימון המונים של רעות לגיוס הסכום הנדרש להפקת הספר תוכלו למצוא כאן.  אני כבר הצטרפתי למימון, ומקווה לפגוש אתכם בהשקה.

ואת רעות ניתן למצוא כאן: reutberko@gmail.com ובסלולרי: 0528364706

באהבה, חוה לוי - עוד נקודת מבט.