מנדלה או מאניה?
אחד המורים שלי למנדלות קורא לתלמידות שלו : "מנדליסטיות". זה שם עצם? ומה שם הפועל - ממנדלת?
מאז שנדבקתי בחיידק המנדלה (ראו על כך בפוסט ותיק כאן) , אני מציירת או צובעת או יוצרת אותן?
מתחילים "לפי הספר" – יוצרים את הדגם עם מחוגה וסרגל, ואז צובעים אותה – מהמרכז כלפי חוץ.
ואז מתקדמים ומעטרים? מסלסלים? משרבטים?
ויש מנדלות שמבטאות את הצ'אקרות, או את הטבע, או קדושה מסוגים שונים – והן מדריכות, מרגיעות ומעבירות מסרים למי שיוצר בהן. והן מרפאות – כעת מוצגת במוזיאון תל אביב תערוכה של אמה קונץ, שעסקה בריפוי באמצעות מנדלות שיצרה.
לי נקרתה ההזדמנות ליצור דגמים מקוריים עבור ספר שייצא בקרוב – יומן החלמה המיועד לרישום והתבוננות של אנשים הנמצאים/יוצאים ממשבר .
היצירה הזו, של יש מאין, ההתבוננות והריכוז שנדרשו ממני – גורמת לי להנאה מאוד גדולה, אבל חסרה - חסרה את הקשר האנושי עם האנשים שייצרו וייצקו את עצמם בתוך הדגמים.
והדרך מתפתלת, ואין מקום לתכנון – יש רק להקשיב ללב – התחלתי להזמין חברות לצבוע איתי מנדלות, כבילוי חווייתי משותף.
אין שם מקום לשיפוטיות, להתנצלויות ולחשש שמא פן הן לא מציירות יפה.
הרבה שיחות התנהלו בנושא הביקורות המסרסות שקיבלו בילדותן, אודות ציורים שלהן (מהמורים, כמובן שמהמורים ולא מההורים).
חווייה מתקנת שיכולתי לאפשר לנשים בוגרות שזנחו מקור להנאה וחידשו עניין ותשוקה ליצירה ולצבע.
חווייה של מפגש בלתי אמצעי, מחוץ למסכים ולניכור החברתי - של נשים שאינן מכירות זו את זו, חוץ ממני, ונהנות, פשוט נהנות.
גם לכם יש סיפור על משהו שתפס אתכם כל כך שאפשר לקרוא לכך מאניה?
איך אתם יוצרים לעצמכם הזדמנויות להיפגש עם אנשים חדשים, שאתם לא מכירים?
עוד נקודת מבט - חוה לוי, באהבה.
