לאן אפשר לקחת את המריבות שלנו?
במסגרת מפגשי האימון שאני מעבירה, אנשים מתעכבים על חוסר היכולת שלהם להביע עמדה - או שהם צועקים או שהם נאלמים.
בכל מקרה הם לא אומרים מה דעתם, לא אומרים מה הם רוצים.
וזה יוצר חור שחור בבטן, שמעמיק ומעמיק, אם לא מטופל.
אלה שצועקים, מתחרטים מיד על התגובה הבלתי נשלטת, אבל זה מה שהם מכירים.
אלה שנאלמים, תמיד חושבים שעכשיו זה לא הזמן... פוחדים שייפלטו מילים שלא התכוונו אליהם... למודי נסיון שזה גורר מריבה חמורה יותר מהבעייה שעוררה את התגובה...
מה אני מציעה להם?
להשתמש בדמיון ובזכרון של מקום או אוירה שנעים להם להיות בה.
עכשיו אתם - אם תצאו בדמיון עם זה/זו שהטריפו אתכם, אל מקום בו אתם נינוחים ואפילו מאושרים, כל אחד והתמונה שלו, שצרובה לו בזכרון - פסגת הר מושלג עם כוס קקאו חמה ביד, על סירת מפרש, בבית קפה על גג המלון - בשקיעה, וכו' (אפילו אם זה אחד מהילדים שלכם שאתם צריכים לערוך איתו "שיחה").
שינוי האוירה, אפילו שהוא בדמיון, ירגיע אתכם והסערה שמתחוללת אצלכם מבפנים,תקבל פרופורציות אחרות, תקבל קצב אחר ובחירת מילים (כולל תנועות ידיים - שמתם לב פעם לתנועות הידיים שלכם כשאתם צועקים או נאלמים?) אחרת לגמרי.
ופה מתבקש שאציע לכם לצבוע מנדלה או לשרבט על נייר, כדי להשתחר מהמחשבות והכעסים ולמצוא את המקום הזה, אז הנה - אני מציעה. אחלה כלי למיקוד מצד אחד, ולרגיעה מצד שני.
איפה הדברים שלי פוגשים אתכם? אשמח לשיתופים.
חוה לוי, הכח שבך. להיות. נוכחת. שלמה
