בעבודת ההנחייה שלי עם מבוגרים- שיח וביטוי באמצעות מנדלות, אני מוצאת ושומעת מהם על מגמת שיפור ותחושת הישג מול מטרות שהציבו לעצמם. עבורי, תחושת ההישג בסדנאות האלה מעלה רצון עז להנחיל ולהתאים את השיטה לילדים עם קשיים חברתיים וריכזתי לי כמה מן התועלות שהם יקבלו באמצעות צביעה של מנדלות:
קודם כל, הילד בוחר את הדגם (מוכן מראש) ואת הצבעים.
הילד לומד גמישות, אם אנחנו- כגורם מנחה של הפעילות, נשחרר אותו מציות לכללי "עשה ואל תעשה."
הילד נרגע בפעילות מדיטטיבית. הפעילות המדיטטיבית מאפשרת למח שמאל (שכל) לנוח. המח הימני נכנס לפעולה ואז השמאלי עובר אוטומטית להשבתה.
הילד מועצם- אין תוצאה רצויה למדוד מולה הצלחה. הילד מקבל לגיטימציה לדרך שלו.
הילד יכול לצבוע שוב ושוב את אותו הדגם ולגלות אפשרויות וגישות שונות לאותו "אתגר".
הילד מקבל חופש פעולה ולומד מה הוא מרגיש מול הנחיות ומה מול חופש פעולה. אפשר לשוחח איתו על כך.
הילד מפתח אישיות עצמאית- אפשר לשוחח איתו איך/מה מרגיש לו כל צבע שבחר, וכל תשובה תהיה מצויינת.
הילד ילמד וירגיש איך זה לצאת מגבולות הסכימה אל המרחב, כאשר הוא מתייחס בצבע אל הרקע הלבן החלק.
אני בכוונה לא משבחת את ההזדמנות ליצירתיות ובכוונה מדלגת עבורם על העיקרון שאני מקפידה לגביו בפעילות עם המבוגרים- שלא יבחרו צבע מראש, כי המטרות כאן הן אחרות.
זהו קצה של חוט מחשבה בנושא, כשהמטרה היא ללמד את ההורים לעבוד כך עם ילדיהם, ובהמשך עם מורים. למשל, כשמתבוננים ככה על הילד ביצירתו ובכלל, זוהי התבוננות של סקרנות וסבלנות, התבוננות שונה מההתבוננות הרגילה. התבוננות שבה הילד חש שמה שהוא עושה נכון וטוב, שהוא אהוב, מוערך ושמקבלים אותו כמו שהוא.
מה דעתכם? מה עוד יכול להועיל לילדים אלה, מנסיונכם? וגם, האם ובאילו אמונות מגבילות שלכם נתקלתם במהלך הקריאה של הפוסט הזה?
חוה לוי, מנדליסטית, מנחת סדנאות לביטוי רגשי והעצמה