הכח שבך. להיות. נוכחת. שלמה
להיות בתנועה, להתחדש, לאתגר את עצמי, ללמוד, להתפתח – אלה הערכים שאני פועלת על פיהם מאז שאני מכירה את עצמי.
מבינה שמכל תחום שאני לומדת אני מחברת משהו לתחום אחר ועושה מיקסים. העשרה שמייטיבה איתי והינה השראה עבורי.
לפעמים אני מחוללת בראש כמה דיסיפלינות ויוצרת חדשות. כך אני עושה כאשר אני מחפשת פתרונות לבעיות עור – משלבת ארומתרפיה עם רוקחות טבעית והנדסת אנוש, מתוך הבנה על סמך המקצוע שלי כמנתחת תהליכי עבודה, שמה שלא נח – אנשים לא יבצעו. אז הנדסת האנוש היא נר לרגלי כאשר אני מחליטה איך ייבנה המוצר שאני מפתחת.
ועכשיו, אני חווה ונוכחת בתקופה שבה אני מחברת את כל מה שלמדתי בצד האומנותי שלי, כתחביבים. למדתי אבחון גרפולוגי על פי ציורים (לפני 35 שנים), ציירתי ציור אינטואיטיבי, למדתי ציור והדרכת מנדלות, למדתי כתיבה עיתונאית (לפני 30 שנים), כתיבה שיווקית וכעת לומדת כתיבה רגשית באמצעות שיעור תרפיה בצילום וכתיבה בכלל.
התרפיה בצילום מלמדת אותי התבוננות, אני מתחילה להנחות קבוצות של הקשבה והתבוננות, וכמובן שנרשמתי לסדנת הנחיית קבוצות באמצעות קלפים, כי אני מאמינה שגם כאשר יש תשוקה וכישרון, צריך ללמוד את הבסיס.
ובסך הכל, מה שאני לומדת זה את האנשים. הקשבה והבעה – יסודות התקשורת. ואני מלמדת את זה דרך אמצעי של צביעת מנדלות – כפעולה שמרגיעה ומסיחה את הדעת מהלחץ שאנשים חשים כאשר הם מקבלים משימה. תרפיה בציור, סדנא התפתחותית תהליכית, כיף גדול.
איך הרעיון פרץ? מצורך שלי.
ראיתי שעם הזמן אני פחות ופחות יוצאת מהבית, אם הצורך אינו חיוני. כל מה שצריך נסיעה, חיפוש חנייה וחזרה הבית בפקקים ושוב חיפוש חנייה – הוציא לי את החשק לצאת.
תקופת הקורונה קרקעה עוד אנשים וזו היתה ההזדמנות לפתח מודל של צביעת מנדלות, בזום.
לפני כן, העברתי מפגשי מנדלות להנאתי ולהנאת המשתתפות, וכדי לחזור לזה התאמצתי למצוא פיתרון שיספק את אותה רמת התרגשות והנאה בפורמט מאולץ וטכני.
רבים יגידו שהטכנולוגיה של הזום אינה מחליפה קשר בינאישי ואני אומרת זה תלוי. תלוי אם המפגש רב משתתפים ואתה הולך בו לאיבוד או שהוא אינטימי ואתה מוצא בו את עצמך.
במפגשים בהם נמצאו איתי ישראלים שחיים במקומות שונים בעולם, התרחב לי הלב מההזדמנויות שהזום מציב בפנינו- כפר גלובלי אחד.
בכל מקרה, משא ומתן של אדם עם ההתנגדות שלו לזום, או עם התנגדות שלו לצביעה של ציור ובטח אם זה מנדלה – שהוא לא מכיר ולא התנסה בה (אבל לרוב האנשים יש דעה מוצקה על זה גם מבלי לנסות), התנגדות לחוסר שליטה בתכני ומהלך המפגש – הם התחלה מצויינת לסדרה של מפגשים כאלה.
המילים שעולות לי כשאני באה לתאר את המודל שלי הן – איפשור.
אני מאפשרת לבנאדם לגלות תגליות על עצמו, תוך כדי צביעה מדיטטיבית או שירבוט – במסגרת של מנדלות. ובעצם, המנדלה היא רק תירוץ.
ובעודי כותבת כאן את דברי אני מסתכלת על עצמי מהצד ושואלת האם יש בהם התנשאות?
אני בתחילת הדרך וכבר רצה לספר לחבר'ה? המודל עדיין בהרצה ובבנייה, ואני מאמינה גדולה בלקפוץ למים ולהתקדם תוך כדי תנועה.
ברור לי שאני גם נתרמת מהמפגשים, מועצמת בעצמי, מגדילה את הביטחון העצמי ואת המיומנויות , ההנאה והסיפוק מהמפגשים.
וזה בדיוק האיפשור שאני מדברת עליו, במסגרת המפגש איתי – אני אפשרת לכם להתבונן על מילים, משפטים ופיסקאות שאמרתם, להרגיש משהו כלפי מה שאמרתם ומכאן להמשיך ולהתבונן עד שתרגישו שמשהו השתנה. משהו השתנה לטובה. עשיתם צעד בהבנה של ההתנהגות שלכם, תפישות העולם שלכם והעמדות שלכם כלפי עצמכם וכלפי הזולת.
מה אתם למדתם על עצמכם בזמן הקורונה? הרגשתם התפתחות או התנגדות?
חוה לוי, הכח שבך – להיות. שלמה. נוכחת.
