ד-דא-דאג-דאגה

הפעם במפגש נשים "הכח שבך" – אימון באמצעות  nlp וצביעת מנדלה, עסקנו בנושא הדאגה. 

לדאגה יש 2 פנים – דאגה במובן סידורים, הכנה ל.. אירגון, שזו תכונה חיובית, צופה את העתיד ומתכונן אליו, בתנאי שאנחנו מציבות גבולות ולא נותנות לפעילות הזו לחרוג מגבולות הנתינה הסבירה שלנו. 

ודאגה שהיא תחושת אי-ודאות, חשש לשלום האחר, לקיחת אחריות יתר כלפי האחר, ומחשבות טורדניות. בהבנה שמצב מתמשך של דאגנות יתר כלפי הקרובים לנו, נחלש החוסן הנפשי שלנו ואנחנו יכולות להגיע למצב של תשישות, 

שאלנו: האם דאגה ליקירנו היא בוודאות תפקיד טבעי שלנו? 

מה חסר לי, שאני ממלאת אותו בדאגה לאחר? 

איך מצב מתמיד של דאגה לאחר משרת אותנו? 

מה אנחנו מקבלות/מצפות לקבל ממנו בחזרה? 

איך הדאגה מתקבלת אצל  מושא הדאגה? 

האם במקום לדאוג, יש מקום לשיחה עם הצד השני ובירור מה מתוכנן, מתי, למה, איך מתכונן לתקלות – ואז נצייד אותו בתובנות שלנו ובעצות ונשחרר אותו לעצמאות, כולל אחריות שלו? 

בהנחה שמושא הדאגה יודע שאנחנו דואגות לו – האם אנחנו מחלישות את מי שאנחנו דואגות לו? מרגיש שאנחנו לא סומכות... 

האם אנחנו מביעות אהבה דרך הדאגה הזו? 

האם אנחנו מסוגלות להבין שאין לנו שליטה על מעשי היקר לנו, מרגע שהגיע לבגרות? 

האם אנחנו מעדיפות לא לדעת, או לדעת, להיות שותפות לתכנון ולסמוך שחינכנו ונתנו להם כלים לחיים, להתמודד עם כל אתגר? 

האם כשאנחנו משדרות דאגנות יתר, יסתירו מאיתנו מידע – כדי שלא נדאג? 

האם הדאגנות הזו גובה מאיתנו מחירים גופניים ונפשיים? 

הדיון היה מרתק, וכל משתתפת זיהתה את דרך הפעולה שלה ושמעה את האחרות, כדי להרהר בכל המידע שקיבלה, ולנסות לעשות שינוי אצלה, ולו הקטן ביותר. שינוי שיוביל לעוד שינוי ולעוד שינוי – עד להקלה ולשינוי הדפוס. 

לסיכום, למדנו איך אנשים אחרים מתמודדים, עם משברים וחוסר ודאות – מתוך האתר של נונה אורבך – מטפלת באמנות:

"בתקופת הקורונה ניתן היה לחזות בתופעה עולמית שנבעה מאי ודאות וחרדה. צף צורך כמעט רפלקסבי ברחבי העולם, להשליט סדרים בסביבת הבית; לארגן את ארון הבגדים, למיין ספרים ולוותר על חלקם, לברור מזונות במזווה ולאחד את העדשים לצנצנות מתאימות לפי צבעים. רבים ורבות סרגו, רקמו, צבעו קירות ושתלו גינות. פעולות מיון, סיווג וחיבור לרצפים ומקבצים – עשויות לבטא גם צורך נפשי להגיב לחרדה על ידי תחושת שליטה לפחות במציאות קטנה ואפשרית. גם פעולות חזרתיות ומצטרפות כמו סריגת צעיף, קיפול ומיון בגדים לפי צבע, ניפוי ערימת מסמכים, שתילת ערוגת תבלינים, מרגיעים אותנו ומספקים מאד. מציאת כל הגרביים החסרות וסידורם לפי צבעים במגירתם מבטאת השתלטות על כאוס שמתוגמל בסיפוק ורוגע. פעולות היוצר משרטטות זמנים: עבר, הווה ועתיד –  ולכן המעשה הזה גם מכיל אופטימיות, משמעות ואף תקוה לזמנים טובים יותר. זו ספירלה שנבנית בטווח זמן." ואנחנו מצאנו שפעולות מונוטוניות, כמו קיפול כביסה, טאטוא הרצפה וכו' מאפשרות רוגע ומנוחה לנפש המתייסרת מדאגה, בזכות הבטחון שהן משרות ומשימות להיאחז בהן. אנחנ מרגישות כך את הנחיצות שלנו. 

כמאיירת מנדלות, אני מכירה בערך של שירבוט או צביעת מנדלות להתבוננות פנימית ואם אני עוסקת בנושא של דאגה / דאגנות יתר ולא יודעת איפה אני ברצף הזה של התנהגות - אני מושיבה את עצמי מול מנדלה ונותנת ליד להוביל אותי. למשל, משרבטת בתוך מנדלה, אפילו בשחור לבן (שזו הצבעוניות הכי אהובה עלי) - ראו את הדגם המקורי ואת הצבוע:

איפה את מזהה את עצמך על פני רצף הדאגנות?  איך את מתמודדת עם המתח הזה?

שלך, חוה לוי  מנדליסטית ומנחה של קבוצות העצמה לנשים - הכח שבך.להיות. נוכחת. שלמה כי כשדפוסים נשברים עולמות חדשים מתחילים.