אני ואת נשנה את העולם

כשראיתי את הפרסומים אודות תערוכת צילום בנושא זיקנה אצל נשים, בבית יד לבנים ברמת גן, היה לי ברור שאני אצפה בה.

כרגע חזרתי, וחייבת לספר לכם את התרשמותי.

קודם כל, הכניסה לבית יד לבנים – שהוא מבנה אדריכלי מרשים וממוקם על ראש גבעה ברמת גן, ובתוך גן הבנים , היא מעוררת יראת קודש. זה מה שהרגשתי כשצעדתי במעלה הספירלה שמובילה אל דלת הבית.

והתערוכה !!  ואאו אחד גדול !!

אולי קטנה בהיקפה אבל עוצמתית. ואדבר קודם כל על בחירת הצלמת מיכל רותם לגבי הלבוש והאביזרים, הרקע והמיקום שבחרה.

הנשים מנותקות מהסביבה הטבעית שלהן, לבושות בשחור, על רקע שחור - מטמיע ומפחית את חשיבות מימדי הגוף וצורתו. כי לא בכך עוסקת התערוכה אבל הן כן מעוטרות באביזר אחד צבעוני (משתנה מצילום לצילום) שמוסיף צבע כאנלוגיה לנקודות האור, לצבעוניות שהן מכניסות לחייהן. ניטרול בגדיהן האישיים והרקע האחיד מוציא מהמשוואה  סממני מעמד כלכלי וחברתי. מוכיח שהן אטרקטיביות לעין הצופה, בכל גיל.

הנושא הוא שמחת חיים, וקהילה, בכל גיל – והתערוכה מצליחה לסחוף אותנו לתוך החברות האמיצה הקיימת ביניהן ולהבין את כוחה של קהילה תומכת שנמצאת שם עבורנו בכל רגע.

התערוכה תוצג עד 31.3.19 ואלו שעות הפתיחה והכתובת:

זהו, סיפרתי לכם, ועכשיו אני הולכת לצלצל לחברה.

ועדיין מהדהדות בי מחשבות ושאלות שאני רוצה לשתף איתכם:

מעניין אילו שמות אחרים ניתן היה לתת לתערוכה, מבלי להבליט את נושא הזקנה בכותרת? אולי אני ואת נשנה את...

מעניין לראות עבודה כזו עם גברים- אילו אביזרים הייתם מתאימים להם? הקלישאה היא כלי עבודה, אביזרי ספורט, מה עוד?

לאיזו קהילה תומכת אתם משתייכים?

אשמח לקרוא את תשובותיכם, חוה לוי, עוד נקודת מבט.