איך זה מרגיש לחיות עם הפרעת קשב? או: למה ההרגשה היא שונה מאחרים?

 כשקראתי את המילים האלו של ד"ר שירלי הרשקו, היה לי ברור שאני במקום הנכון בשליחות שלי. 

והיא מספרת : "אנשים החיים עם הפרעת קשב תמיד מופתעים כששומעים שבאבחון שלהם נמצאה אינטליגנציה גבוהה. "מה, באמת?". אבל מה שיותר עצוב שגם אחרי שאני מראה את התוצאות שחור על גבי לבן עדיין רואים את הספק בעיניים, ובראש עוברות מחשבות שהמבחן לא מדויק או "עבדתי עליו", ומילים כמו: טיפשות או עצלנות קופצות. 

השבוע הגיעה אליי מאובחנת, מנהלת בכירה עם 2 תארים ומשפחה לתפארת. כל אלו לא הצליחו להשפיע על ההערכה שלה כלפי עצמה. היא תמיד הרגישה "לא מספיק", שזה קרה "במקרה" או "במזל". למה לאנשי הקשב יש דימוי עצמי נמוך? משמעות הדימוי העצמי היא: מה אנחנו חושבים שאנחנו מסוגלים לעשות. הוא מתפתח מתגובות הסביבה ומההתנסויות: הצלחות וכישלונות. לזה נוסף הערך שאנחנו נותנים להישגים שלנו. על אנשי הקשב מסתכלים אחרת מן הרגע הראשון. למה כל כך קשה עם התינוק הזה? למה הוא תמיד נופל/מקפץ/רגיש? וככל שיגדל השונות תגדל, והמבט: "אבל למה הוא ככה?". לכאן מתווספים הקשיים שלא מאפשרים לצבור מספיק הצלחות. 

בהדרכות שלה ד"ר שירלי הרשקו אומרת להורים: 

בית הספר הוא רק תקופה, ולרוב היא פחות מתאימה לילדי הקשב, וצריך לזכור שבהמשך (צבא, בעבודה) יוכלו להפגין את הכישורים שלהם, כמו יצירתיות, מנהיגות, ראש מחוץ לקופסא. בינתיים מה שחשוב הוא להסביר "למה אני ככה?"  ולמצוא מסגרות אחרות ונוספות להצלחה (תנועת נוער, חוג, ספורט, יצירה, וכו'). לפרגן ולחזק כל הזמן. חשוב שתהיו מודעים לדימוי שלכם. כי בסופו של יום אתם אלה שמסתובבים עם עצמכם ועם התחושה שלכם לגבי מי שאתם. לא נרצה להמשיך עם מילות השיר של כנסיית השכל: "ואין לי חלום אין לי געגוע שט לי בזמן שממשיך לנוע". 

אפשר לעצור את הגלגל הזה. אפשר להעצים את הדימוי העצמי ולמתן את המחשבות התוקעות. 

ואם תרצו להתחיל כבר עכשיו, הנה כמה אפשרויות שד"ר שירלי הרשקו מציעה כסיפתח:  

להתקשר לחברה/אימא/אח לתזכורות חיוביות. 

לערוך רשימת הודיה כל ערב על הטוב שקרה. 

לתלות פתקי תזכורת על המקרר. 

ניהול יומן הצלחות. 

לכתב חמישה דברים שאתם/ילדכם טובים בהם. אפשר להיעזר ולשאול בני משפחה וחברים. 

עצם העובדה שילדיכם שונים, לא אומרת שאינם מיוחדים ומדהימים בדרכם. הדגישו והבליטו להם ולסביבה את החוזקות הללו." 

כשקראתי את הדברים של ד"ר שירלי הרשקו מצאתי עוד פעילות שאני יכולה להציע לילדי קשב- עם ההורה: לצבוע מנדלה שבה הם יכתבו את התכונות הטובות של הילד/ה. תכונות ולא הצלחות, שימו לב להבדל. כי הישגים אנחנו לא מודדים, אלא אם ננמק: "הצלחת להתאפק ולא הפרעת בשיחה, כי אתה יודע להקשיב מצויין." 

"נשארת לעזור לחברה שהיה לה קשה בשיעור ספורט, כי את מרגישה אמפתיה למי שחלש/ כי החברות חשובה לך..." וזו תהיה יצירה לתלות בחדר, כדי לזכור ולהזכיר.

 מה דעתכם? אשמח לדעת.

חוה לוי, מנדלות להנאה ולריכוז.